פסק-דין בתיק ת"א 3591-09

1. התובע, יליד 28.9.1950, נפגע בתאונת דרכים ביום 15.11.05 ונגרם לו שבר בחוליה הצווארית C2 (להלן: החוליה). בשל השבר קובע צווארו של התובע באמצעות קיבוע מסוג Hallo Vest (להלן: הקיבוע) למשך כתשעה חודשים. בעקבות הטיפול איבד צווארו של התובע את יכולת התזוזה והוא קובע במנח לא פיזיולוגי, כאשר הוא מוטה בזווית של כ- 30 מעלות ימינה מהגוף. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). מחלוקתם סובבת את השאלה עד כמה, אם בכלל, הוסיפו תוצאות התאונה למגבלות מהן סבל התובע ערב התאונה בשל מחלת מפרקים מפושטת ממנה סבל שנים רבות עובר לתאונה (המחלה הידועה כ- Ankylosing Spondylitis והמכונה גם מחלת בכטרב; להלן: המחלה).

2. התובע טוען כי ערב התאונה תפקד באופן מלא על אף מחלתו, וכי התאונה הפכה אותו לשבר כלי הנזקק לעזרת הזולת בכל פעולות היומיום. הנתבעת טוענת כי גם ערב התאונה היה התובע מוגבל ביותר בפעולותיו ומרותק לכסא גלגלים, וכי כיום מצבו טוב יותר מהמתואר על ידו ומהתמונה שהוצגה בפני המומחים מטעם בית המשפט. לשיטתה, הפער בין מצבו התפקודי הירוד עובר לתאונה לבין מצבו התפקודי כיום זניח ביותר, אם בכלל קיים פער כלשהו.

3. מדרכו של עולם שבתובענות מעין אלה, המושתתות על עילה מכח חוק הפיצויים, נסקרות קביעות המומחים שמונו במסגרת ההליך ונקבעות הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית (לטרמינולוגיה זו ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, מיום 25.3.12, בפסקה 7 להחלטה; ע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון, מיום 3.4.12, בפסקה 7 לפסק-הדין) וההשלכות של אלה על הפיצוי. עם זאת, נראה שבמקרה זה יש לנקוט בדרך אחרת, בשל השאלה העומדת לדיון ובשל התשתית העובדתית הבלתי שגרתית שהוצגה בפני בית המשפט.

לפיכך יהא דרך הילוכו של פסק הדין כדלהלן: בתחילה ייסקרו ביעף קביעות המומחים מטעם בית המשפט, בתור מעין מסגרת כללית של הדיון; לאחר מכן תיבחן התשתית העובדתית הנוגעת לתפקודו של התובע עובר לתאונה, כפי שזו עולה מהראיות שהוצגו (ולאו דווקא כפי שניתן היה להתרשם מהתיעוד הרפואי מעברו של התובע); על רקע כל אלה, והראיות שהובאו בעניין תפקודו של התובע כיום, יידונו תשובות המומחים בחקירותיהם. לאור כל אלה ייקבע השוני התפקודי, ככל שזה קיים, בין מצבו של התובע ערב התאונה לבין מצבו כיום. קביעה זו תשמש לצורך פסיקת הפיצוי תחת ראשי הנזק הרלוונטיים השונים.

קביעות המומחים בחוות-הדעת

4. לבדיקת התובע מונו חמישה מומחים רפואיים: פרופ' מאיר ליברגל, בתחום האורטופדי; פרופ' עודד אברמסקי, בתחום הנוירולוגי; ד"ר שמשון יצחקי, בתחום הפסיכיאטרי; פרופ' דן בוסקילה, בתחום הריאומטולוגיה (מומחה זה מונה על יסוד תשובותיו של פרופ' ליברגל במסגרת חקירתו הנגדית מיום 18.3.09); וד"ר אילנה פרבר, בתחום השיקום. 

5. פרופ' אברמסקי הבהיר בחוות-דעתו כי לתובע אין פגיעה נוירולוגית הנובעת מהתאונה. הוא ציין כי התובע אובחן כחולה במחלת הבכטרב כבר בשנת 1981, וכי בעקבות התאונה הוא סובל מבעיות אורטופדיות ופסיכיאטריות. הוא ציין כי ההפרעות המוטוריות של התובע נובעות מכאבים והפרעות הנובעות ממצב הפרקים, המשוייך למחלתו הבסיסית. הוא הגיע למסקנה שלא נותרה נכות נוירולוגית בעקבות הפגיעה בתאונה, וכי יש לאמוד את הנכות האורטופדית והפסיכיאטרית באמצעות מומחים מתאימים.

6. פרופ' ליברגל, שבדק את התובע ביום 20.9.07, ציין בחוות-דעתו כי בבדיקה היה התובע מסוגל להתרומם לעמידה עם עזרה אך לא מסוגל לעמוד ללא תמיכה, כשהוא מוסיף ומבהיר כי "מרכז הכובד מוסט מפלג הגוף התחתון ואינו מאפשר התייצבות". המומחה הבהיר כי לתובע "קשיון שלם במנח לא פזיולוגי של עמוד שדרה לכל אורכו, כאשר הדפורמציה המשמעותית הינה בפלג גופו העליון צואר/גב". מאחר והתובע מסר למומחה שהוכר כנכה במסגרת נכות כללית עוד קודם לתאונה, ונקבעה לו על-ידי וועדות המל"ל נכות רפואית בשיעור 60% לפני התאונה, הניח המומחה שתיאור זה משקף את מצבו הרפואי (ראו גם תשובותיו בעמוד 136 לפרוטוקול, שורות 27-16) וייחס לתאונה החמרה ממצב של נכות בשיעור 60% לנכות בשיעור 100% לפי סעיף 35(1)(ז) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות). המומחה הוסיף והבהיר שמרכיב התנועה בין החוליה הראשונה לשניה בצוואר הוא משמעותי ביותר לתנועות הצוואר, והשבר בתאונה יחד עם הקיבוע הממושך גרמו לקשיון לא פיזיולוגי ולאובדן יכולת התזוזה של הצוואר. הוא הבהיר כי ככל שהדברים אמורים בהתפתחות המחלה, להבדיל מהטיפול בתוצאות הפגיעה במפרקים, הרי שהדבר מצוי בתחום המומחיות של הריאומטולוגים (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 18.3.09, בשורות 8-6; עמוד 135 לפרוטוקול, בשורות 10-6).

7. פרופ' בוסקילה בדק את התובע ביום 11.8.09. הוא תיאר בחוות-דעתו שבבדיקה "בלטה הטייה של הראש והצוואר לצד ימין. הוא התקשה מאוד לעמוד בשל חוסר יציבות ונתמך על-ידי המטפל במעבר מכסא הגלגלים לספת הבדיקה. חלק מהבדיקה נעשתה תוך כדי קשיים שלו לעמוד בשל חוסר שיווי משקל ויציבות". מבדיקות ההדמיה עלה כי קיים גישור בגופי החוליות כתוצאה מהמחלה הבסיסית. המומחה הבהיר כי מהלך מחלתו הבסיסית של התובע מתאפיין בקשיון מתקדם של עמוד השדרה בשל חיבור חלק מהחוליות או כולן, והממצאים אצל התובע מתאימים להופעת המחלה באופן זה. המומחה התרשם כי כתוצאה מהקשיון הלא פזיולוגי של עמוד השדרה "עם סטייה של הראש ופלג גופו העליון ימינה", ומאחר והקשיון עם ההטייה גורם לכך "שהחולה נוטה הצידה ואינו עומד ללא תמיכה", מתקשה התובע בניוד, אבדה עצמאותו התפקודית ונפגעה איכות חייו באופן משמעותי. על רקע הסקירה של התיעוד הרפואי והממצאים בבדיקות ההדמיה ובבדיקתו הקלינית של המומחה, הגיע המומחה לכלל מסקנה שמצבו של התובע כיום מתאים לנכות בשיעור 100% לפי סעיף 35(1)(ז) לתוספת לתקנות ו"מתוך כך יש לזקוף 30% להחמרה במצבו, בעקבות התאונה שעבר", קרי: מצבו של התובע ערב התאונה התאים לנכות רפואית בשיעור של 70%. המומחה הוסיף וציין כי התקופה הממושכת של העדר התנועה הכפוי בשל הקיבוע הממושך תרמה להחמרה במצב מחלתו הבסיסית של התובע. 

8. על רקע קביעות מומחים אלה מונתה ד"ר פרבר כמומחית בתחום השיקום. ד"ר פרבר הניחה, על רקע התיאורים שמסר התובע, כי עובר לתאונה "היה פעיל ותפקד באופן עצמאי". במהלך בדיקתה התרשמה כי לתובע אין כל יכולת של תנועה בצוואר, הוא מצוי בכיפוף גבי ונעדר יכולת תנועה בעמוד השדרה הגבי או המותני. כמו-כן צויינו מגבלות גם בתנועות הכתפיים, הירכיים והברכיים. המומחית התרשמה שהתובע "לא מסוגל לעמוד ללא תמיכה, נוטה ליפול ימינה וקדימה. הולך בתמיכת קב קנדי מספר צעדים כאשר נתמך ביד של מטפל. בישיבה על המיטה אינו שומר על שיווי משקל ונתמך בשתי ידיים". היא ציינה שבאפשרותו ללבוש מעיל רחב, אולם הוא נזקק לעזרה בשל בעיית שיווי המשקל ובשל מגבלת תנועה בכתפיים. המומחית חיוותה דעתה לפיה חלוקת הנכות בין תוצאות המחלה למצבו של התובע היום היא בדומה לזו שקבע פרופ' ליברגל בחוות-דעתו (לפניה עמדו חוות-הדעת של פרופ' ליברגל ושל פרופ' בוסקילה), והבהירה כי כיום מצבו של התובע מתאים לנכות בשיעור 100% לפי סעיף 37(4)(ב) לתוספת לתקנות, בשל קיבוע בזווית בלתי נוחה של עמוד השדרה.

לנוכח הממצאים בבדיקה ולאור תלונות התובע בנוגע לקשיים שהוא חווה בתפקודו, כמו גם על רקע חוות-הדעת שקדמו לה, קבעה המומחית שהתובע יזדקק לטיפול תרופתי במשככי כאבים; ביקורת רפואית של אורטופד או נוירו-כירורג פעם בשנה ובדיקת הדמיה פעם בשנתיים עד שלוש; בדיקה על-ידי פסיכיאטר פעם בחצי שנה-שנה; הידרותרפיה פעמיים עד שלוש בשבוע; טיפול נפשי תמיכתי שבועי למשך שנה או שנתיים לתובע וטיפול תמיכתי נפשי דו-שבועי לרעייתו למשך שנה.

בנוגע לאביזרים קבעה המומחית שהתובע יזדקק למיטה עם מנגנון הפעלה חשמלי ולמזרון נגד פצעי לחץ, אותו יש להחליף כל שלוש שנים; כסא גלגלים וכסא שירותים שיוחלפו בתדירות של אחת לחמש שנים; קלנועית המוחלפת בתדירות של כל שש עד שבע שנים ושולחן נייד עם אפשרות לשנות גובה וזווית קריאה (שולחן המכונה "שולחן אחות אילמת"). היא ציינה שיתכן שבמרוצת השנים יזדקק התובע למנוף להעברות. כמו-כן המליצה על התאמת הדיור לאדם המנוייד בכסא גלגלים. עוד הוסיפה שהתובע זקוק לרכב עם מנגנון מתאים לנהיגה. אשר לעזרת הזולת הגיעה המומחית לכלל מסקנה שהתובע "זקוק לעזרה ברוב הפעולות היומיומיות כולל לבוש, רחצה, שירותים, עזרה בקימה והעברה, וכן בשינויי תנוחה במיטה - סה"כ 24 שעות ביממה", והוא יזדקק גם לעזרה בעבודות משק הבית.

9. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יצחקי, בדק את התובע ביום 11.10.07. הוא סקר בחוות-דעתו את תולדות העבר של התובע הן על רקע הדברים שמסר לו התובע והן לנוכח התיעוד הרפואי. הוא ציין שבשנת 1987 אושפז התובע בבית החולים הדסה במחלקת שיקום עקב התדרדרות במחלתו הבסיסית, נבדק על-ידי פסיכיאטר ושוחרר עם הפניה לטיפול באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית. בשנת 1997 היה התובע מעורב בתאונת דרכים ובתיעוד שהתמשך עד כשבועיים לאחר אותה תאונה תואר תהליך של טראומה נפשית של התובע ובכלל זה חרדה, סיוטים ופחד מנהיגה. לא למותר לציין כי מינוי המומחה בא על רקע התיעוד הרפואי בעקבות התאונה שהעיד על מצבו הנפשי הקשה של התובע בעקבות תוצאות פגיעתו בתאונה.

בחוות-דעתו הראשונה תיאר המומחה כי בבדיקת התובע על ידו התגלו תכנים דכאוניים וכי התובע "לעיתים מתקשה לדבר כאשר עוסק בנושא התאונה ובאירועים שהיו לאחר מכן ... מדבר על מגבלותיו, וכמעט בוכה". הוא תיאר גם קשיים בזכרון מהעת האחרונה, ואפקט חרדתי ומעט דכאוני. המומחה הגיע לכלל מסקנה לפיה התאונה גרמה להתפתחות הפרעת דחק בתר-חבלתית אצל התובע "עם תסמינים קליניים ברורים". לפיכך קבע שמצבו מתאים לנכות בשיעור 30% לפי סעיף 34(ד) לתוספת לתקנות המל"ל, כאשר שליש מהנכות יש לייחס למצבו לפני התאונה, על רקע התיעוד מהשנים 1987 ו-1997. הוא קבע שלתובע נכות בשיעור 20% כתוצאה מהתאונה מיום התאונה ועד ל-31.12.06, ונכות בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה מיום 1.1.07 ועד ליום 30.6.08. המומחה סבר שמצבו של התובע טרם התייצב והמליץ על טיפול התנהגותי קוגניטיבי ומעקב פסיכיאטרי. בחזקת הקדמת המאוחר יובהר כי בחקירתו הסכים המומחה כי בשלב הביניים שמיום 1.1.07 ועד הבדיקה החוזרת עמד שיעור נכותו הכוללת של התובע על 20%, כאשר מחצית מהנכות הרפואית משוייכת לעברו ומחצית לתאונה (עמוד 108 לפרוטוקול, שורות 6-2). 

ביום 25.6.08 נבדק התובע פעם נוספת על-ידי המומחהו בעקבות הבדיקה נערכה חוות-דעת משלימה. התברר כי הפסיק את הטיפול ההתנהגותי הקוגניטיבי לאחר חמש פגישות (עמוד 101 לפרוטוקול, שורות 20-16) וכי "כיום איננו במעקב וטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ואינו מעוניין בכל טיפול". המומחה התרשם בבדיקה מתכנים דכאוניים ומכך שהתובע עסוק במצבו כיום. האפקט נמצא דכאוני ורוגזני מעט, עם חוסר מנוחה וקוצר רוח. המומחה הוסיף וציין "זכרון וריכוז שמורים". על רקע הממצאים בבדיקה הקלינית, ההתרשמות מקיומם של סימפטומים דכאוניים והימנעותיים והעדר מוטיבציה להמשך טיפול, הגיע המומחה לכלל מסקנה לפיה מצבו של התובע מתאים לקביעת נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 34(ג)-(ד) לתוספת לתקנות. מתוך נכות זו קבע שיש לייחס נכות בשיעור 10% למצבו של התובע ערב התאונה, ונכות בשיעור 15% לתאונה.

10.מהאמור בחוות-דעת המומחים כולם עולה שהתובע צייר לפניהם את תפקודו עובר לתאונה כתפקוד הקרוב למלא. לד"ר יצחקי סיפר כי משנת 1995 היה בקשר עם שכן שעוסק ברפלקסולוגיה, ועסק בהפעלה מרובה של הגוף עד ש"לדבריו כמעט לא היה מוגבל בפעילות יומיומית". לפרופ' ליברגל מסר כי "התמודד היטב עם מחלתו בחיי יום-יום. היה עצמאי לחלוטין ואף עסק בפעילות גופנית". לשאלותיו המפורטות של פרופ' בוסקילה השיב כי עד לתאונה תפקד באופן מלא, היה קם כל בוקר לתפילה ועד כשנה לפני התאונה נסע בכל בוקר לכותל לתפילה. למד בישיבה, הלך למקווה וערך את הקניות לבית. הוא סיפר למומחה כי נסע לאומן שבאוקראינה. עוד מסר כי בשנת 2003 הכניס ספר תורה ונשא אותו בידיו למרחק של כ-500 מטר "כשהוא רוקד ומפזז. לדבריו כל זה השתנה בעקבות התאונה". בסיכום חוות-דעתו הניח פרופ' בוסקילה כי "עד לתאונה היה מצבו התפקודי טוב, הוא היה נייד, נהג ברכבו והיה עצמאי בכל פעילויות חיי היום-יום ולא נזקק לעזרת הזולת". בחוות-דעתה של ד"ר פרבר לא תואר מצבו התפקודי של התובע עובר לתאונה, אך מהאמור בחוות-הדעת עולה כי היא עיינה בחוות-הדעת של פרופ' ליברגל ופרופ' בוסקילה, ואף חיוותה דעתה לפיה נראה שיש להעדיף את קביעותיו של פרופ' ליברגל בנוגע למצבו של התובע לפני התאונה. כפי שיובהר להלן, נראה כי התיאור שמסר התובע למומחים בעניין תפקודו ערב התאונה - חטא לאמת.

הראיות בנוגע לתפקוד התובע ערב לתאונה

11.במהלך הדיון בתובענה נקבע על-ידי המותב הקודם שדן בתובענה כי הצדדים יגישו תחשיבים ותצהירים. התובע העיד בתצהיר שהגיש כי "לפני התאונה הייתי אדם פעיל ועצמאי לגמרי, למרות מחלתי" (סעיף 6 לתצהיר). הוא תיאר את הכנסת ספר התורה על ידו בשנת 2003 (סעיף 8 לתצהירו), וצרף לתצהיר שני דיסקים ובהם סרט וידאו ביתי שצולם לאורך כל טקס הכנסת ספר התורה (שהתקיים ביום 4.3.03; נספחים ד1(א) ו- ד1(ב) לתצהיר). כמו-כן תיאר בתצהיר כי לפני התאונה עסק בעסקי נדל"ן, למד באופן קבוע בישיבה, התעמל באופן יומיומי, טבל בכל יום במקווה והתפלל ברוב הבקרים תפילת שחרית בכותל. על-פי גרסתו יצא לטיולים מדי פעם, ערך קניות ונהג ברכב רגיל (סעיף 9 לתצהיר). מהתצהיר עולה תמונה של אדם שתפקד באופן מלא ורגיל כמעט לחלוטין על אף מחלת המפרקים המפושטת ממנה סבל.

12. כאמור, מחלתו של התובע אובחנה בשנת 1980, וככל הנראה החלה לקנן בגופו מספר שנים קודם לכן (כפי שעולה מעדותו של פרופ' בוסקילה בעמוד 83 לפרוטוקול, שורות 9-7). במרוצת השנים מאז איבחון המחלה ועד לתאונה פנה התובע בפניות שונות למוסד לביטוח לאומי, והוכר כזכאי לקצבת נכות כללית. במסגרת זו נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 60%, אי-כושר בשיעור 75%, והוא זכה לקצבה מלאה. כמו-כן פנה התובע פעמים מספר בתביעה לקבלת גמלת ניידות, כאשר כבר בשנת 1981 התלונן על מגבלות קשות בתנועת הכתפיים שהביאו לכך שהוא זכה לקבלת רכב עם הגה כוח. עם זאת, ועל אף שבמסמכים רפואיים מוקדמים ניתן למצוא תלונות משמעותיות אודות מגבלות בתנועת הכתפיים ורישומים בנוגע למוגבלות קשה בתנועת הצוואר, הרי שבנסיבות הייחודיות של תובענה זו אין צורך להעמיק בתיעוד הרפואי הקודם לשנת 2003, וזאת בשל קיומו של סרט הוידאו מיום 4.3.03 (נספחים ד1(א) ו- ד1(ב) לתצהיר) ממנו ניתן ללמוד על יכולותיו של התובע. הרישומים בתיעוד עשויים לשמש רק לצורך העלאת סימני שאלה בנוגע לשאלת מהימנות התובע, לנוכח אי ההתאמה בין תלונותיו בפי הועדות לבין הראיות החפציות בנוגע לתפקודו.